לקוח שהסתבך בחובות תבע את עורך דינו בעילת רשלנות מקצועית - ביהמ"ש דחה את התביעה

אדם מסתבך בחובות ונושיו רבים. הוא נוטל הלוואות חוץ בנקאיות בריבית גבוהה, אינו מצליח לפרוע את חובותיו והוא הולך ושוקע בהם עד שהוא ניצב על עברי פי-פחת. הוא פונה לעורך-דין כדי שיסייע לו בשעתו הקשה. עורך-הדין עושה את מלאכתו נאמנה ועקב-בצד-אגודל מסייע ללקוחו לצאת מהבוץ שאליו נכנס, במתן יעוץ ובגיבוש הסכמים שיסללו את הדרך לפרעון החובות לנושים. לימים מגיש הלקוח תביעה נגד עורך-הדין שעילתה העיקרית רשלנות מקצועית ובשוליה היא כוללת עתירה לחייב את עורך-הדין בתשלום בגין עבודות שביצע עבורו הלקוח ושאינן קשורות לשירות המשפטי שניתן לו. זהו בתמצית סיפורה של התביעה שלפני. יאמר מיד: מדובר בתביעה שלא היה מקום להגישה ושהוכח בראיות טובות שאין לה על מה שתסמוך; עיקרה טרונייתו של הניצול מן הגרדום על היד שהתירה את החבל שהיה מונח על צווארו.    

א.   ההליך והצדדים לו

1.    התובע הגיש נגד הנתבעים תובענה כספית לתשלום 2,408,289 ש"ח (בערכי יום 12.7.2009). הנתבע 1 (להלן מרציאנו) הלווה לתובע סכומים שונים בשני מועדים בשנת 1999. התביעה נגדו הוגשה על סך של 1,650,788 ש"ח, על-יסוד טענה כי מדובר בסכום יתר שגבה מרציאנו מהתובע בגין ההלוואות שהעמיד לו [סע' 50 לכתב-התביעה; להלן הטענה לגביה ביתר].

הנתבע 2 (להלן הנתבע או עו"ד קנת) ייצג את התובע בעניינים שונים החל משנת 2000 ובתוך כך קשר עבור התובע שני הסדרים עם מרציאנו, האחד בדצמבר 2001 והשני באוגוסט 2002. לטענת התובע התרשל עו"ד קנת בעריכת ההסדרים הללו; כפועל יוצא ובשל רשלנות הנתבע התאפשר למרציאנו לגבות את סכום היתר בסך 1,650,788 ש"ח, התובע נאלץ למכור את ביתו בקיסריה בעבור 330,000 דולר אף ששוויו היה 450,000 דולר וחווה עוגמת נפש שהוערכה ב- 100,000 ש"ח [סע' 47, 53-51 ו-95(א), (ד) ו-(ו) בכתב-התביעה]. בעילות הללו נדרש הנתבע לשלם לתובע סך של 2,230,788 ש"ח (1,650,788 ש"ח בגין גביית יתר של מרציאנו, 480,000 ש"ח בגין מכירת בית התובע במחיר הפסד ו- 100,000 ש"ח בשל עוגמת נפש).

הטענה לגביה ביתר בגין ההלוואות ניצבה אפוא בלב התביעה: היא קיפלה בתוכה את מלוא טענות התובע נגד מרציאנו והייתה נדבך מרכזי בתביעתו נגד עו"ד קנת. בציר היחסים שבין התובע לבין עו"ד קנת נטען עוד כי התובע ביצע עבור הנתבע עבודות שונות, בביתו הפרטי של עו"ד קנת ובמשרדו, ובגינן נדרש הנתבע לשלם לתובע 143,379 ש"ח [סע' 84-82 ו-95(ה) לכתב-התביעה]. בשני עניינים בהם יצג עו"ד קנת את התובע - האחד הליך שהוגש בידי התובע וכונה תביעת שס צור בר והשני תביעת חומרי בנין יוסי בע"מ נגד התובע - נטען שהנתבע גבה סכומים שהוא לא היה זכאי להם; השבתם בסך כולל של 34,122 ש"ח נתבעה אף היא [סע' 91-85 ו-95(ב)-(ג) לכתב-התביעה].  

2.    תביעת התובע נגד מרציאנו נדחתה על הסף [החלטה מיום 11.1.2011]; פסק-הדין שדחה את התביעה היה לסופי וחלוט [ע"א (חי') 7261-03-11 ברנס נ' מרציאנו (9.11.2011)]. נותרה אפוא לבירור התביעה נגד עו"ד קנת. הלה שיגר למרציאנו הודעה לצד שלישי על סך 1,750,788 ש"ח בשל אותו חלק של התביעה שנסב על הטענה לגביה ביתר על-ידי מרציאנו ועל עוגמת הנפש שנתבעה בהקשר זה.

3.    לתמיכת התביעה העידו התובע עצמו ומומחה מטעמו, רואה חשבון דרור שהם (להלן רו"ח שהם). מן העבר השני של המתרס נשמעו עדויותיהם של עו"ד קנת, עובדות משרדו עורכות-הדין עידית גורל, בטי רוזנבלום ונורית פלג, ומומחה שנתן חוות-דעת מטעמו בנושא שכר-טרחה - עו"ד אמיר סטמרי. מרציאנו העיד במעמדו כצד שלישי.

4.    התביעה נגד עו"ד קנת תידון תוך הבחנה בין עילותיה: התביעה בגין רשלנות מקצועית, התביעה לתשלום תמורת עבודות והתביעה להשבת סכומים שנטל הנתבע אגב יצוגו את התובע בהליכים משפטיים. לאחר מכן אדרש להודעה לצד השלישי. ההפניות הן לפרוטוקול זולת אם צוין אחרת [פרוטוקול יום 11.6.2012 יכונה פרו' I; פרוטוקול יום 12.6.2012 - פרו' II; פרוטוקול יום 25.6.2012 יכונה פרו' III ואילו פרוטוקול יום 17.3.2013 - פרו' IV].

ב.   התביעה בגין רשלנות מקצועית

אלו הם העניינים שטעונים התייחסות לשם הכרעה בחלק זה של התביעה: ההלוואות שנטל התובע ממרציאנו והתנהלותו בקשר עימן; חובות התובע למרציאנו ולנושים אחרים זולתו; הזיקה בין חובותיו של התובע לנושיו לבין מכר ביתו בקיסריה; ההסדר הראשון עם מרציאנו מחודש דצמבר 2001; ההסדר השני עם מרציאנו מחודש אוגוסט 2002; התנהלות הצדדים לאחר ההסדר האחרון מאוגוסט 2002 עד למועד הגשת התביעה. עניינים אלה ידונו כסדרם.

1.    הלוואות שנטל התובע ממרציאנו

ההלוואה הראשונה

(א)    הלוואה ראשונה נטל ברנס ממרציאנו על-פי הסכם הלוואה שנכרת ביניהם ביום 19.6.1999 [נספח א' ל- ת/2; להלן ההלוואה הראשונה ו הסכם ההלוואה הראשון]. יחד עם התובע (להלן גם ברנס) חתמה על ההסכם רעייתו, גב' מרגלית ברנס (להלן גם מרגלית).

עיון בהסכם ההלוואה הראשון מלמד שמרציאנו הלווה לבני-הזוג ברנס 57,000 דולר לשם השלמת בית המגורים שלהם בקיסריה שהלך ונבנה על חלק מחלקה 1 בגוש 10614 (להלן הבית בקיסריה). נקבע כי קרן ההלוואה תהיה צמודה לשערו היציג של הדולר וכן תישא ריבית בסך 3,000 דולר שתצטבר לקרן אחת לששה חודשים. הלווים התחייבו לפרוע את ההלוואה - קרן הצמדה וריבית - תוך ששה חודשים מיום החתימה על הסכם ההלוואה, כשהפרשי הריבית ישולמו בעת פירעון ההלוואה [ר' המבוא להסכם וכן סע' 2 ו-5 בו]. 

(ב)    טענת ברנס כי ההלוואה הראשונה ניתנה בסכום של 50,000 דולר וכי הריבית בגינה הועמדה על 7,000 דולר אינה נלמדת מלשון ההסכם שעליו חתם [סע' 6 ב- ת/2; פרו' I עמ' 33 ש' 23-20]; זו טענה על-פה נגד מסמך בכתב וככזו איננה קבילה. בחוזה הלוואה, סכומי הקרן והריבית הם מהותיים מאחר ששיעור הריבית, שעה שאינו ננקב במפורש, הוא פועל יוצא שלהם ושל התקופה שנקצבה לפירעון ההלוואה. כאלה הם פני הדברים אף ביחס להסכם ההלוואה הראשון: צוינו בו סכום הקרן, סכום הריבית ותקופת ההלוואה אך לא שיעור מפורש של הריבית שתחול על הקרן. חזקה על בעל-דין שמתקשר בהסכם הלוואה שהוא מבין את חשיבותו של שיעור הריבית המוסכם שיחול על סכום הקרן שלווה. אם חתם ברנס ביודעין על הסכם הלוואה שלא שיקף את העסקה הממשית שגובשה בין הצדדים אין לו להלין אלא על עצמו.

כפי שיובהר בהמשך, טענה לפער בין תוכנם של מסמכים שעליהם חתם והנחזה מהם לבין מצב הדברים לאשורו הייתה מוטיב חוזר בטענותיו ובעדותו של ברנס. עוד יאמר כי בשים לב למסקנות ולקביעות פסק-הדין אין חשיבות אמיתית לשאלה אם ההלוואה הראשונה ניתנה בסך של 50,000 דולר ובריבית של 7,000 דולר - כטענת ברנס, או שמא בסך של 57,000 דולר ובריבית של 3,000 דולר, ככתוב בהסכם ההלוואה.

(ג)     להבטחת פירעון ההלוואה בתום תקופת ששת החודשים שנקצבו להשבתה נתנו בני-הזוג ברנס למרציאנו משכון מדרגה שניה על הבית בקיסריה - לאחר שנרשם עליו משכון מדרגה ראשונה לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן בנק לאומי למשכנתאות). בנוסף ניתנו למרציאנו שתי המחאות לביטחון: האחת, המחאה בחתימתה של מרגלית ברנס על סך 234,000 ש"ח שזמן פירעונה 18.12.1999 [ ת/11]; השניה, המחאה באותו סכום בחתימת מר דוד ברנס, אחיו של התובע (להלן גם האח דוד) [סע' 4(א) ו-6(א) בהסכם ההלוואה].   

(ד)    בעדותו אישר ברנס שהיה זקוק לכסף כדי להשלים את בניית הבית בקיסריה ולכן פנה למרציאנו. השתמע כי נבצר ממנו לקבל למטרה זו הלוואה בנקאית, אף שהוא התפתל כה וכה והתחמק בגלוי ממתן תשובה ישירה לשאלות שנשאל על כך [פרו' I עמ' 32 ש' 22 עד עמ' 33 ש' 7]. איני מקבלת את מבוקשו של ברנס לצייר את עסקת ההלוואה בינו לבין מרציאנו כדבר-מה שלא היה קשור למצוקה תזרימית ממנה סבל או להיעדר יכולתו לגייס סכומי כסף להם נדרש מקרובי משפחה או ממקור בנקאי. רצון התובע להציג את הזדקקותו לשירותיו של מרציאנו כמלווה, משל דובר בעניין אגבי כהזמנה לריקוד - מרציאנו 'הציע' הלוואה וברנס 'העדיף' לקבלה ממנו - אינו תואם את המציאות שהולידה את הסכם ההלוואה הראשון. ברנס אישר שבנוסף להלוואה ממרציאנו נטל הלוואה בסך 90,000 דולר מהאח דוד, אף זאת לשם מימון בניית הבית בקיסריה ועוד קודם לנטילת ההלוואה ממרציאנו [פרו' I עמ' 33 ש' 28-24; פרו' II עמ' 37 ש' 36-25].

ברנס ביקש לטעון כי לא נתן לאחיו דוד כל בטוחה בקשר עם ההלוואה שהלה העמיד לו. תיעוד שהציג עו"ד קנת מלמד אחרת; עולה ממנו שגם לטובת האח דוד, כמו לטובת בנק לאומי למשכנתאות וכמו לטובת מרציאנו, נרשם משכון על בית ברנס בקיסריה - ולשם מחיקתו בהמשך, כדי לאפשר את מכירת הבית, נדרש ברנס להסדרים עם אחיו שיבטיחו את סילוק ההלוואה שניתנה לו [ראו נספח י"ג לתצהיר הנתבע נ/5 והשוו לעדות ברנס בפרו' II עמ' 37 ש' 38 עד עמ' 38 ש' 1].